<h1>ספר החינוך מצוה צ"ו</h1>
<h2>דף עב.</h2>
שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות, שנאמר [שמות כ"ה] בטבעת הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. ומבואר הוא שמצוה זו בכלל מצות הנוהגות לדורות היא, שאין פירוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה לעולם בשום זמן אלא כן הוא העניין. כל מצוה שלא נצטוינו עליה לעשותה רק בזמן ידוע ולא יותר, כגון מה שכתוב [שמות י"ט] היו נכונים לשלשת ימים, וכמו כן אזהרה דסיני [שמות ל"ד] גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, וכל כיוצא בזה, שלא הייתה הצואה אלא לשעה בלבד, אילו יקראו מצות שאינן נוהגות לדורות, אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותינו או בסיבת דבר אחר, כגון עכשיו בעונותינו שאין לנו ארון, מצוה הנוהגת לדורות נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון חייבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו כדי שיוציאוהו בהם הלוים אם נצטרך להביאו ממקום למקום בסבת מלחמה או מאי זה סיבה שתבוא. משרשי המצוה לפי שהארון משכן התורה, והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתינו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול מידם ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן. ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחייבת לרמז עניינים גדולים עליונים כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה האל לטובתינו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה.
